הרקע העובדתי
1. המבקשת, גב' סיגלית אילוז (להלן - גב' אילוז) ובעלה, מר אליהו אילוז, הוא החייב (להלן - מר אילוז; ביחד - בני הזוג), רשומים כבעליהם של זכויות החכירה בדירה ברחוב שבו 501/14 בירושלים, הידועה כתת חלקה 14 בחלקה 34 בגוש 28053 (להלן - הדירה). שישית מן הזכויות רשומות על שמו של מר אילוז, והיתר, חמש-שישיות, על שמה של גב' אילוז.
את זכויות החכירה רכשו בני הזוג ביום 31.12.2001 מאת ה"ה מלכה (להלן - המוכרים). למחרת, ביום 1.1.2002, נרשמה בפנקס הבתים המשותפים בלשכת רישום המקרקעין בירושלים הערת אזהרה על זכויות המוכרים לטובת בני הזוג.
2. כחלוף יומיים, ביום 3.1.2002 נחתם בין בני הזוג "הסכם יחסי ממון בין בני זוג" (להלן - ההסכם). בהסכם נקבע כי במסגרת איזון המשאבים ביניהם לא תאוזן הדירה, אלא תהיה בבעלותה של גב' אילוז בלבד.
כעבור שלושה ימים נוספים, ביום 6.1.2002, נרשמה הערת אזהרה נוספת על זכויותיהם של המוכרים לטובת בנק טפחות, בגין התחייבות לרישום משכנתא לטובת בני הזוג, כחלק מתהליך מכירת הזכויות בדירה מאת המוכרים לבני הזוג.
כחודש וחצי לאחר מכן, ביום 21.2.2002, חתמה גב' אילוז על בקשה לרישום הערת אזהרה בנוגע להסכם. הערה זו נרשמה בפועל בחלוף חודשיים נוספים, ביום 21.4.2002. גם הערה זו, כקודמותיה, נרשמה על זכויותיהם של המוכרים, שכן מר אילוז וגב' אילוז, לא היו רשומים עדיין כבעלי זכות בנכס, אלא רק כמי שנרשמה הערת אזהרה לטובתם.
3. הזכויות בנכס הועברו מן המוכרים אל בני הזוג לאחר חודש נוסף, ביום 29.5.2002. כאמור, שישית מן הזכויות בדירה נרשמו על שמו של מר אילוז, וחמש-שישיות על שמה של גב' אילוז. עם רישום העברת הזכויות, נמחקו גם שלוש הערות האזהרה. זו שעניינה היה בעצם המכירה וזו שעניינה בהתחייבות המוכרים לרשום משכנתא לטובת בנק טפחות, נמחקו מאחר ולא היה בהן עוד צורך לאחר העברת הזכויות ומשכון הנכס, כדבר המובן מאליו. הערת האזהרה השלישית, זו שעניינה בזכויותיה של גב' אילוז על-פי הסכם הממון, לא ידוע על מה ולמה נמחקה. גב' אילוז טוענת כי הדבר לא נעשה אלא מחמת שגגה. המשיב 1, בנק לאומי לישראל בע"מ, טוען כי הערת האזהרה נמחקה בכוונת מכוון, וכי זה היה רצונם של בני הזוג.
4. ביום 16.2.2004 נרשמה הערה על דבר קיומו של עיקול על הדירה, שהוטל על-ידי ההוצאה לפועל בגין תיק איחוד בהוצאה לפועל שנפתח נגד מר אילוז (בתחילה בלשכת ההוצאה לפועל פתח תקוה; לאחר מכן בירושלים, תיק איחוד 4-05-99309-03; להלן - העיקול). המשיבים בהמרצת הפתיחה דנן, הינם הנושים בתיקים הכלולים בתיק האיחוד.
- בעקבות הטלת העיקול, פנתה גב' אילוז ביום 6.5.2005 אל לשכת רישום המקרקעין בבקשה לחידוש הערת האזהרה בעניין הסכם הממון שבין בני הזוג. בא-כוחה ציין כי העילה לבקשת חידוש הרישום הינה הטלת העיקול: "חידוש רישום ההערה הינו חיוני למרשתי שכן הוטל עיקול על חלקו של בעלה בנכס ובהעדר הערת האזהרה לטובת מרשתי בגין הסכם הממון גובר העיקול על חלקו של הבעל".
- רשם המקרקעין נעתר לבקשתה, וביום 6.6.2005 נרשמה הערת אזהרה לטובת גב' אילוז על זכויותיו של מר אילוז, היינו שישית מן הנכס, בגין ההסכם, תוך שצויין כי הערה זו הינה על סמך הערת האזהרה אשר נרשמה ביום 21.4.2002.
5. גב' אילוז הגישה המרצת פתיחה זו, והיא מבקשת ליתן פסק דין הצהרתי, לפיו היא זכאית להרשם כבעלת מלוא הזכויות בדירה, וכי המשיבים אינם רשאים לעקל ולממש את העיקול על החלק הרשום על-שמו של מר אילוז. כמו כן מבקשת גב' אילוז להורות על ביטול העיקול.
- המשיבים 5 ו-11, הודיעו לבית המשפט כי לא יתנגדו להסרת העיקול.
- המשיבים 1 ו-8 הגישו את תשובתם לבקשה. המשיבים 7 ו-10 הודיעו כי הם מצטרפים לתשובתו של המשיב 1. בתשובתו, טען המשיב 1, בנק לאומי לישראל, מספר טענות משפטיות. החייב לא הגיש תשובה להמרצה הפתיחה ולא התייצב לדיון. ב"כ המבקשת וב"כ המשיב 1 סיכמו את טענותיהם המשפטיות ולהלן פסק הדין.
טענות הצדדים
6. גב' אילוז טוענת כי על-פי הסכם הממון שנכרת בינה לבין מר אילוז הריהי זכאית להרשם כבעלת הזכויות בחלקו בדירה. לטענתה, הערת האזהרה בגין הסכם הממון, אשר נרשמה לפני רישום העיקול, גוברת עליו, ואין בכוחו של העיקול למנוע את רישום הזכויות על שמה. אמנם בעת שנרשם העיקול לא היתה רשומה ההערה, מפני שנמחקה, אולם המחיקה נעשתה בשוגג, כפי שמסתבר גם מכך שראש ההוצאה לפועל חידש אותה, בסמכו על ההערה שנמחקה. עיקרו של דבר, לשיטתה, זכותה המהותית שלה גוברת על זכותם של בעלי העיקול, כי זכותם הינה זכות משנית בלבד, להבטחת פרעון חיובים אחרים, ולא ניתנה כל תמורה מצדם לרכישת זכותם.
7. המשיב 1 טען כמה וכמה טענות משפטיות לתמיכה בעמדתו כי העיקול גובר על הערת האזהרה. טענתו האחת היא כי עוד בעת שנרשמה הערת האזהרה לראשונה, היינו ביום 21.4.2002, הרישום לא היה כדין, והערת אזהרה זו בטלה. זאת משום שלטובת מר אילוז, שנתן את ההתחייבות שנרשמה, רשומה הייתה הערת אזהרה בלבד, והוא לא היה בעל זכות במקרקעין, כנדרש על-פי סעיף 126 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969. טענתו השניה של המשיב 1 היא כי גם אם נרשמה ההערה לראשונה כדין, הרי שרישום העיקול איננו סותר את תוכנה. זאת משום שהסכם יחסי הממון ייכנס לתוקף רק לעת ביצוע הגירושין. עד אז, הזכויות בשישית מן הנכס הינן של מר אילוז, ללא סייג. טענתו השלישית של המשיב הינה כי ההסכם הוא הסכם ממון, כמשמעותו בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג - 1973 (להלן - חוק יחסי ממון), ההסכם לא אושר כנדרש על-פי סעיף 2 לחוק זה, ועל כן איננו תקף. כיוון שכך, ברי כי העיקול איננו סותר את הערת האזהרה, שכן הוא נרשם בטרם ניתן תוקף להסכם. טענתו הרביעית של המשיב 1 הינה כי הסכם הממון הוא פיקטיבי, וכי נכתב רק לצורך הגנה על נכסיו של מר אילוז מפני מימושם. עוד טוען המשיב 1 כי שגה ראש ההוצאה לפועל בחדשו את הערת האזהרה כפי שנרשמה לראשונה, שכן מחיקתה לא היתה מעשה שגגה אלא מעשה שנעשה בכוונת מכוון.
- נדון בטענות אלה, אם כי לא כסדרן.
מועד חלות ההתחייבות שבהסכם הממון
8. הסכם הממון קובע כזאת: